פסק-דין בתיק ת"א 13962-07

תביעה שהגיש התובע נגד הנתבע, אדם נוסף ושתי חברות, שהנתבע היה מנהלן ובעל המניות שלהן נדונה בהליך בוררות. פסק הבוררות שאושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ושלגביו מתנהלים כיום הליכים לביטולו, כפי שיפורט בהמשך הדברים), חייב את האדם הנוסף ואת שתי החברות לשלם לתובע את הסכום שנתבע. לגבי הנתבע נקבע בפסק הבוררות, כי לא הונחה לפני הבוררים כל ראיה שבכוחה לבסס אחריות אישית של הנתבע לכספים שנתבעו. עם זאת נקבע בפסק הבוררות, כי "אינו פוטר את בן אהרון (הנתבע) מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה" וכי במסגרת הבוררות לא קוים דיון בנושא הרמת המסך, וכי השאלה לא התבררה, "כדי להותיר בידי התובע את האפשרות להמשיך ולתבוע השבת כספו בכל דרך שיבחר".

בהתאם לקביעה זו בפסק הבוררות, הגיש התובע את התביעה הנדונה, שבמסגרתה תבע מהנתבע את הסכום שנפסק בפסק הבוררות, בטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות, כך שהנתבע, בעל המניות בחברה, ישלם לתובע את חובותיה של החברה כלפיו.

הנושא העיקרי הטעון בירור והכרעה במסגרת פסק הדין, עניינו בסוגיית מעשה בית-דין שמוסכם על שני הצדדים שפסק הבוררות הקים. התובע טען, כי על יסוד פסק הבוררות שאושר בפסק-דין הורשה להגיש את התביעה הנדונה, ולטענתו טענותיו במסגרתה הוכחו ולפיכך יש לקבלה. מנגד  טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין שהקים פסק הבוררות שאושר בפסק-דין ולחלופין, כי לדחות את התביעה לגופה.

השאלה הראשונה שמעלה סוגיית מעשה בית-דין בתביעה הנדונה היא, אם ניתן במסגרת פסק הדין לשוב ולהידרש לעניין זה. זאת בשים לב לכך שנושא זה אינו נמנה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה ולאור העובדה שטענת הנתבע, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין, נדונה ונדחתה לגופה, גם בהחלטת בית משפט זה וגם בהחלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע.

ככל שהמסקנה תהיה שניתן להידרש לסוגיית מעשה בית-דין במסגרת פסק הדין, כי אז נידרש אל השאלה השנייה, שעניינה, אם אמנם פסק הבוררות שאושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. במסגרת זו תיבחנה בין השאר שאלות אלו: ההשלכה שיש להשלמת התובע עם היעדר דיון בסוגיית הרמת מסך בפסק הבוררות; הכלל בדבר מעשה בית-דין ובחינתו בענייננו; המשמעות שיש לקביעת פסק הבוררות, שהתובע יוכל לתבוע שנית את הנתבע, חרף היותה עומדת לכאורה, בניגוד לכלל בדבר מעשה בית-דין; ההשלכה שיש לאישור פסק בוררות שנפל בו פגם בפסק-דין.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

            עיקרי הרקע העובדתי

3.         ההליכים שהתנהלו במסגרת התביעה הנדונה ובמסגרת הליכים מקבילים, שחלקם עודם מתנהלים בין הצדדים, הם רבים מאד. כך בין השאר, התקיימו במסגרת התביעה הנדונה למעלה מחמישה-עשר הליכי ביניים ובעניין חלקם אף הוגשו בקשות רשות ערעור. במקביל וכפי שיפורט בהמשך הדברים, מתנהל בין הצדדים הליך נוסף בבית המשפט המחוזי בירושלים, שגם במסגרתו התקיימו הליכים רבים ובין השאר בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור בבית המשפט העליון. בשל ריבוי ההליכים, יפורטו רק עיקריהם של אלו שנראה כי הם רלוונטיים להכרעה בתביעה הנדונה.

4.         בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, הקים הנתבע שתי חברות, גני נעלה בע"מ (היום בפירוק על-ידי בית המשפט) וגני עינב (בניה מעולה) בע"מ (כיום בפירוק מרצון) (להלן - גני נעלה, גני עינב, החברות, לפי העניין). שתי החברות הן חברות בניה שהוקמו לשם בניית יחידות דיור בישובים נעלה (בתחומי המועצה האזורית בנימין) ועינב (בתחומי המועצה האזורית שומרון). הנתבע, מהנדס וקבלן בניין, היה בעל מחצית המניות בכל אחת מהחברות. בעל מחצית המניות בגני נעלה היה אבנר קרונר ואילו בעל מחצית המניות בגני עינב היה משה שמואל. מאוחר יותר חל שינוי בעניין הבעלות במניות, כפי שיצוין בהמשך הדברים. אין מחלוקת על כך שהיזמים להקמת החברות היו הנתבע ויצחק מנדלסון, אך בשל חובות שמנדלסון היה חייב באותה עת לנושים רבים, הוא נמנע מלהירשם כבעל מניות בחברות. עם זאת, גם לא הייתה מחלוקת על כך שמנדלסון היה מי שניהל בפועל את שתי החברות, אך הוא לא היה בעל זכות חתימה באף לא אחת משתי החברות. בעלי זכות החתימה בגני עינב היו הנתבע ושמואל ובעלי זכות החתימה בנעלה היו הנתבע ומשה זולוטוב (אח של קרונר) (גם בעניין זה חל שינוי במועד מאוחר יותר).

במהלך שנת 1999, לאחר שהתובע השתחרר משירותו הצבאי, הציע לו מנדלסון לעבוד בחברת גני נעלה בתפקיד של נציג היזמים שיעמוד בקשר עם רוכשי הדירות. על-פי סיכום עם התובע, שכרו נקבע לסך של 6,000 ש"ח בחודש וכן הוסכם שיקבל רכב, החזקת טלפון נייד ותשלום ביטוח מנהלים. זמן קצר לאחר שהתובע החל את עבודתו בחברה, במהלך שנת 2000 ועל רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה, נתקלה החברה בקשיים במכירת יחידות הדיור ובשל כך נקלעה לקשיי נזילות. בשל כך, על-פי טענת התובע, הוא התבקש לסייע לחברה במתן סכומים שונים כמימון ביניים, והתובע נענה לכך. סכומים אלו, שניתנו בעשר הזדמנויות שונות, הצטברו לסכום של כ-800,000 ש"ח.

אחת המחלוקות המרכזיות היא בשאלה, אם אותם סכומי ביניים, או הלוואות ביניים, שנתן התובע בעשרה מועדים שונים, ניתנו בידיעת הנתבע. כך בעוד לא הייתה מחלוקת על כך שאת אותם סכומים, שכונו הלוואות, הלווה התובע לבקשת מנדלסון, בידיעתו ותוך התחייבותו להשיבן לתובע, ואף להשיב סכומים העולים על סכומי הקרן של ההלוואות.

ראוי לציין כבר כאן, כי בכתב התביעה, בתצהיר התובע, בכתבי טענות שונים וכך גם בסיכומי טענותיו, הוצג התובע כבחור צעיר חסר ניסיון, שזה עתה השתחרר משירותו הצבאי ואשר נוצל ונדרש לגייס כספים, הגם שלכאורה היה חסר כל. בהקשר זה ראוי להעמיד דברים על דיוקם, כי כפי שעולה מראיות מטעם התובע עצמו, לא כך הם פני הדברים. התובע הוא בן למשפחה אמידה ואת הכספים גייס בין השאר, מקרובי משפחה ועשה כן משיקולים שלו (בעוד שכאמור, לא הייתה מחלוקת על כך שהובטחה לו תשואה גבוהה תמורת אותם סכומים). כמובן שאין לכך רלוונטיות לעובדה שבמסגרת הנדונה לא הייתה מחלוקת על כך שהתובע זכאי להשבת הכסף ואף אין לכך רלוונטיות לעניין השאלה, על מי להשיב את אותם סכומים. אולם דומה שהצגת הדברים כפי שבחר התובע כאמור, להציגם, הייתה מיותרת.

            פסק הבוררות

5.         משלא הושבו לתובע סכומי הכסף האמורים, שלטענתו הלווה אותם כמתואר, ואף לא שולם לו שכרו, הגיש הוא ביום 14.12.2001 תביעה כספית נגד שתי החברות, מנדלסון והנתבע אשר נדונה בהליך בוררות לפני בית הדין האזורי לדיני ממונות, על-יד המועצה הדתית אזורית גוש עציון (להלן - בית הדין). הליך הבוררות נשמע בפני חברי בית הדין, הרב גדעון פרל, הרב שלמה לוי והרב עזרא ביק במשך מספר שנים ובמהלכו התקיימו כעשרה דיונים. פסק הבוררות ניתן כעבור כחמש שנים, ביום 18.10.2006 (נספח א' של תצהיר התובע).

6.         בפסק הבוררות נקבע שהתובע זכאי למלוא סכום התביעה בסך של 503,500 ש"ח ועוד 133,500$, חלקה עבור שכר עבודה (שכר, פיצויי פיטורין, ביטוח מנהלים והוצאות החזקת רכב) והשאר עבור החזר ההלוואות שהלווה. בית הדין קבע, כי מלוא החוב חל על החברות, שלגביהן הוסיף כי "למעשה החברות אינן מסוגלות לשלם ולכן המדובר הוא על תביעה אישית נגד המנהלים. נתבע מס' 4 [מנדלסון] בעצם הודה על חובו, אולם לדבריו אינו מסוגל לפרוע ולכן הדיון הוא בעיקר ביחס לנתבע 3 [בן-אהרון, הנתבע בתביעה הנדונה]".

בעניין שכר העבודה, לא הייתה מחלוקת כי סכום זה נתבע רק מהחברות וכך אף נקבע בפסק הבוררות כי החיוב בעניין תשלום זה חל רק על החברות. באשר לכספי ההלוואות קבע בית הדין, כי דובר ב"הלוואה אישית" שהלווה התובע וכי ישנן שתי אפשרויות: האחת, כי "התובע נתן את ההלוואות בגלל שסמך על המנהלים באופן אישי, ובמפורש נאמר שמדובר בהלוואה אישית". השנייה, שלפיה "הלוואות אלו לא נעשו כפי שמקובל להלוות לחברה בהסכם כתוב ותמורת ביטחונות כנהוג, והרי זו הוכחה שההלוואה הייתה אישית". כך שבכל מקרה, נקבע כאמור בפסק הבוררות, כי דובר ב"הלוואה אישית".